אוהב תורה - אוהב מדע

 

    ב-1965 כתב יגאל ידין את המאמר "ודן למה יגור אניות" בו טען ששבט דן מקורו בשבט יְוָנִי הקרוי 'דנאים' (Δαναοί Danaoi) עליו מספר הומירוס ב'איליאדה'. שבט זה פלש לארץ כחלק מפלישת גויי הים בסביבות שנת 1200 לפנה"ס. שבט יוני זה צורף לעמ"י והפך לאחד משנים עשר השבטים. במילים אחרות, מה שמסופר בספר בראשית על הולדת דן בן יעקב איננה נכונה, ושבט זה מקורו ביון ולא בבני ישראל. אינני מתכון להתיחס במסגרת זו לכל הראיות בעדה ונגדה – שכן ענייני כאן לעסוק בעניינים לשוניים הקשורים בפרשת השבוע. אבל כן אתיחס לאחת מראיותיו הקשורה לפרשתנו. רק אֲַצַיֵּן תחילה, שלא מצאתי שום צורך בתאוריה זו, עד כמה שידי מגעת, הוי אומר, אין שום סתירה בפסוקי המקרא או ממצא ארכיאולוגי הסותר את הנאמר במקרא שמכריח אותנו לחשוב על תאוריה שתפתור הסתירה. וממילא אין טעם בתאוריה זו. הסיפור על שבט דן כתוב בצורה ברורה, אחידה ורציפה, ולא מעורר צורך לחשוב על הסבר אחר לפסוקים העוסקים בשבט זה. אחת מראיותיו היא הפסוק בפרשתנו: "דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". לטענתו, פסוק זה מרמז שעד ע...

  לאחר שיוסף מתודע אל אחיו – כשהם עדיין המומים, פעורי פה וחסרי מילים מהידיעה הבלתי-אפשרית, שאפילו לא יכלו להעלות על דעתם, ששליט מצרים הוא האח שנמכר לעבד – מתחיל יוסף נאום ארוך. עיקר הנאום, כנראה, נועד כדי לתת לאחים זמן לעכל ולאמת את המידע שזה עתה קיבלו. במהלך דבריו, מפציר יוסף באחיו למהר ולהביא את אביו אליו, כי "עוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר". בהמשך, יוסף משלח את אחיו להביא את יעקב אביהם למצרים, בעגלות שנתן להם פרעה. רגע לפני יציאתם לדרך הוא בוחר בכל זאת, למרות נאומו הארוך קודם, להוסיף עוד משפט אחד. זה כנראה משפט משמעותי שחשוב לו לומר להם רגע לפני שהם יוצאים: "וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ". מה המשמעות של "אל תרגזו בדרך"? מה יוסף אומר עכשיו שלא אמר להם קודם? ומדוע לומר להם את זה בדיוק כשהוא משלח אותם? בשאלות אלו התחבטו גדולי המפרשים. אבל קודם, מה זה 'לרגוז' בכלל? מן הסתם אתם עונים שלרגוז = לכעוס. ובכן... לא. לא בדיוק. מה זה לרגוז? ובכן, מעבר על במקרא היכן שמופיע השורש ר.ג.ז. (מופיע ...

    בהמשך ללשון לימודים של הפרשה שעברה, בה עסקנו במילים יחידאיות, השבוע אעסוק במילה "אַבְרֵךְ", שאף היא יחידאית. הסברתי בשבוע שעבר שבד"כ לא מבינים מיד את משמעות המילה היחידאית, כי אין עוד כמוה במקרא שנוכל להשוות. למעט מילים ידועות ומוכרות מחיי היום יום. דוגמא למילה יחידאית שידועה לנו משמעותה היא "שַׂכִּין", שנמצאת בפסוק (משלי כג:ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". מהי שַׂכִּין? היא מזכירה את המילה סכין, אבל היא כתובה בשִׂי"ן ולא בסמ"ך. אבל אנחנו יודעים לומר ששכין = סכין מפני שזו מילה שימושית בחיים שלנו. למעשה בגלל שתמיד השתמשו בסכין במהלך ההיסטוריה, ביום יום, שמרנו על משמעות המילה. לעומת 'כתונת פסים' שלא היתה חלק מהיום יום של היהודים, בייחוד בתקופת הגלות, סכין היא כלי שימושי בחיינו, ולכן משמעות המילה לא אבדה, כמו המילה "שְׂרוֹךְ". ואפילו ש'שכין' כתובה קצת אחרת מאיך שאנו כותבים היום. אם זו מילה שימושית, אז משמעותה נשמרת ועוברת מדור לדור. מילה שהיא לא חלק מהחיים, עלולה לאבד משמעותה. חזרה ל...

"יוסף וכתונת הפסים המשגעת" זה מחזמר מצוין (במיוחד בגירסה המקורית של Broadway). כמו במחזמר, בד"כ מצוירת הכתונת עם מה שאנו קוראים היום פסים, stripes, כמו תלמים בשדה בצבעים שונים. השאלה היא, האם המילה "פסים" שבמקרא בעלת אותה משמעות כמו "פסים" שבימינו? ומדוע שלא? 1. מפני שנחלקו חז"ל בפירוש המילה. כך אומר המדרש (בראשית רבה פד:ח): 'פסים' – שהיתה מגעת עד פס ידו. 'פסים' – שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד. 'פסים' – שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו ועָלָת ליהודה. 'פסים' – על שם צרות שהגיעוהו: פ"א פוטיפר, סמ"ך סוחרים, יו"ד ישמעאלים, מ"ם מדינים. 'פסים' – פס ים... בשביל שיקרע הים לפניהם". 2. מפני שמנסים לפרש את המילה, הרי אם זו מילה ידועה, אין צורך לחפש פירושהּ. האם המפרשים צריכים לפרש את המילה 'כבש', 'טהור', 'ציצית' ועוד? לא! מדוע? כי אלו מילים שהמשכנו להשתמש בהם גם בתקופת הגלות, כי הן היו חלק מהיום יום או מלימוד ההלכה, וגם משום שהן מילים נפוצות במקרא. 'פסים' ...

    מי שקורא לבתו "אָסְנַת", איך נכון לומר? בקמץ-רחב תחת האל"ף ושוא-נע תחת הסמ"ך (A'senath), או שמא בקמץ-קטן תחת האל"ף, ושוא-נח תחת הסמ"ך (Os'nath)? ומי שקורא לבתו "בָּשְׂמַת", איך נכון לומר? Ba'semath או Bos'math? היות וגברת בשמת מופיעה בפרשתנו, יש חשיבות הלכתית עבור בעל הקורא לדעת כיצד לקרוא שם זה. וגם בהפטרת פרשתנו מופיע שם עם אותה הבעיה: "צָרְפַת". יש כאלה שאומרים Za'rephath ויש האומרים Zor'phath. אגב, כולם מסכימים, שאי אפשר לומר Zar'phath, עם שוא-נח תחת הרי"ש. האמת, שיש מחלוקת גדולה בין הבלשנים בנוגע ל"צרפת". עיינו כאן: https://www.makorrishon.co.il/.../archive/ART/134/604.html לדעתי, יש לומר Za'rephath, ובהמשך אסביר מדוע. יש שמסבירים שיש לקרוא כך מפני שבטעמי המקרא יש טעם (מונח) תחת הצד"י, ושבמילים 'בשמת' ו'אסנת' יש געיא ( ֽ ) תחת הבי"ת והאל"ף בהתאמה. ולפי הרד"ק ומסורת הדקדוק הספרדית, קמץ עם געיא יהיה תמיד רחב ולא קטן. ארחיב, ב"ה, בנושא טעון זה...