לשון לימודים #13 שמות: זעקה מול תפילה

 

אנו מתחילים ספר חדש. ומתחילים את דרכנו כעם. התחלה זו קשה. שיעבוד קשה ומדמם. שיעבוד שנועד לפרק את העם החדש שנוצר בתוך מצרים.

בלשון לימודים לפרשת וירא בררתי מהי תפילה, והראיתי שהנביא הוא שמתפלל. כמו שנותנים לעו"ד ליצג אותנו מול השופט, כך הנביא מיצג את היחיד והציבור מול האלהים. ושאלני חברי

David Peter

, מה עם הזעקה? הרי אנו רואים במקומות שונים שישראל זועקים ללא נביא, ונענים. אם כן, אין צורך בנביא בשביל תפילה. והבטחתי לענות לו. ובכן, בפרשתנו מופיע מקרה של זעקה ללא נביא: "וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מׇת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה". וכידוע זעקתם נשמעה: "וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ". אז הבה נלמד מהי הזעקה.

תחילה, אבהיר, שאין הבדל בין צעקה לזעקה, ואלו רק חילופי זי"ן וצד"י, כי הם יוצאים מאותו מוצא בפה (אותיות זסש"צ מהשיניים). ואם ישנו הבדל – לענייננו הוא זניח. מנין שאין הבדל? ובכן, בפסוקים דלעיל, בנ"י זועקים, אבל הקב"ה אומר למשה: "וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו... וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י". או בספר שמואל (א, ד:יד): "וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה" (והשוו בין "וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה" של עשו לבין "וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" של מרדכי).

כעת אראה, שאין צורך בנביא בשביל לזעוק. ראינו לעיל, שבנ"י זעקו ורק אח"כ נשלח משה להצילם. אמנם אהרן שימש כנביא לישראל אז, אבל נראה שזעקו בזמן עבודתם, כשהם מפוזרים, ולכן גם לא פנו לנביא במיוחד עבור זה. אז מאפין אחד של זעקה, שלא צריך כינוס לשם כך. כל אחד יכול לזעוק. עוד הוכחה שלא צריך נביא בשביל לזעוק יש בספר שופטים, שם נאמר: "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'... וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הנה ברור, שלא הנביא זעק – כי הרי נשלח רק לאחר הזעקה.

עוד ניתן לראות, שזעקות באות במצוקה: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'". או "כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב, וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי". העני צועק לעזרה, וכשצועקים, זה בא מעומק הלב, ללא מחשבה רבה וכונה עמוקה מאחורי זה. ללא דיוק. כמו למשל "כׇּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת. וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־ה' בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻ֥קוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם... יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג. יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכׇל־חׇ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע... וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־ה' בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצ֥וּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם". במצבי מצוקה, אין פנאי נפשי לחשוב מה בדיוק אומרים. פשוט צועקים. ומה צועקים? "וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל-שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל". או "וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ". קצר וקולע. פשוט זועקים "אהה!".

אם כן, יש שוני מהותי בין תפילה לזעקה. התפילה דורשת כונה, דיוק, מחשבה, בחירת מילים מתאימות. ואילו הזעקה באה ללא מחשבה מעמיקה, מעומק הלב, מה שיוצא מהפה. התפילה יכולה להיות ארוכה, והזעקה קצרה. תפילה באה כשיש יותר נחת וזמן להתפלל, ואילו זעקה באה כשאין זמן.

אצל שמואל הנביא רואים את ההבדל בבירור. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'. וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיהוָה וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה". בכדי להתפלל עבור ישראל, מתכנסים וצמים. וגם, לשמואל יש זמן לשפוט את העם. אין כאן לחץ זמן. יש נחת, אז אפשר לצום ולפשפש במעשים ולשוב בתשובה. כשיש זמן, ניתן להתפלל. אבל כשאין, לא ניתן, כי ללא נחת אי אפשר להתרכז ולברור את המילים הנכונות. לכן בהלכות תפילה מודגש שצריך להתפלל מתוך נחת (שו"ע או"ח צג).

אבל אז, בעוד הם צמים: "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים". פתאום מתחיל לחץ. אין פנאי נפשי, נחת ורוגע. יש פחד, והכל צריך להעשות בזריזות. ולכן מיד שמואל עובר מתפילה לזעקה: "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד ויעלה [וַיַּעֲלֵהוּ] עוֹלָה כָּלִיל לַה', וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'". ראינו, אפוא, מעבר ברור מתפילה לזעקה (ויש לומר, שלכן העלה הקרבן כעולה כליל, ולא כחטאת, כנדרש עבור תשובה, כי קרבן חטאת דורש טיפול וזמן, ואילו עולה לא).

נסכם: התפילה באה בזמני נחת, כשיש שהות לחשוב, להתרכז ולבחור מילים. ואז ההעדפה היא לתת לנביא לעמוד בתפילה מול ה'. אבל הזעקה באה בעיתות משבר, במצוקה, כשלחוץ. ואז אין זמן לברור מילים, אלא זועקים מעומק הלב, ומה שבא – בא. ולכן כל אחד יכול לזעוק, והקב"ה ישמע גם את זעקת היחיד. אין צורך בנביא עבור הזעקה.

שנזכה ויתקיים בנו: "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ. וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַ‍ִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה".

שבת שלום