לשון לימודים #12 שבט דן ושבט יהודה

 

 

ב-1965 כתב יגאל ידין את המאמר "ודן למה יגור אניות" בו טען ששבט דן מקורו בשבט יְוָנִי הקרוי 'דנאים' (Δαναοί Danaoi) עליו מספר הומירוס ב'איליאדה'. שבט זה פלש לארץ כחלק מפלישת גויי הים בסביבות שנת 1200 לפנה"ס. שבט יוני זה צורף לעמ"י והפך לאחד משנים עשר השבטים. במילים אחרות, מה שמסופר בספר בראשית על הולדת דן בן יעקב איננה נכונה, ושבט זה מקורו ביון ולא בבני ישראל.

אינני מתכון להתיחס במסגרת זו לכל הראיות בעדה ונגדה – שכן ענייני כאן לעסוק בעניינים לשוניים הקשורים בפרשת השבוע. אבל כן אתיחס לאחת מראיותיו הקשורה לפרשתנו. רק אֲַצַיֵּן תחילה, שלא מצאתי שום צורך בתאוריה זו, עד כמה שידי מגעת, הוי אומר, אין שום סתירה בפסוקי המקרא או ממצא ארכיאולוגי הסותר את הנאמר במקרא שמכריח אותנו לחשוב על תאוריה שתפתור הסתירה. וממילא אין טעם בתאוריה זו. הסיפור על שבט דן כתוב בצורה ברורה, אחידה ורציפה, ולא מעורר צורך לחשוב על הסבר אחר לפסוקים העוסקים בשבט זה.

אחת מראיותיו היא הפסוק בפרשתנו: "דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". לטענתו, פסוק זה מרמז שעד עתה דן לא היה אחד מהשבטים, ואילו מעתה הרי הוא כאחד השבטים.

אלא שפסוק זה לא יכול להוות ראיה לעמדתו, מפני שזה לא מסתדר תחבירית (וגם לא בהקשר בו נאמר הפסוק). לו היה כדבריו, הרי שהיה צריך להיות כתוב: "דן כאחד שבטי ישראל". הביטוי "כאחד שבטי ישראל" מתיחס אל המילים "ידין עמו". שדן ידין את עם ישראל, כפי שאחד השבטים דן את ישראל. ופירוש 'ידין' = ינקום (רשב"ם), כמו: "אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים. יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה". אז שבט דן, ינקום את נקמת עמו, כמו אחד השבטים.

אבל מי בד"כ נוקם נקמת עמו? ומדוע רק אחד השבטים נוקם ולא כולם? ומדוע צריך בכלל לומר "כאחד שבטי ישראל", מספיק לומר "דן ידין עמו" ונבין לבד שהוא ינקום כמו כל שבט אחר? או לכל היותר לומר "דן ידין עמו כשבטי ישראל". הייחוד של "כאחד שבטי ישראל" מיותר. אלא מוכרחים להסביר שהביטוי "כאחד שבטי ישראל" לא בא להשוות את שבט דן לשאר השבטים. הביטוי בא להשוות את שבט דן לשבט אחד בלבד. "אחד השבטים" משמעותו המיוחד שבשבטים – הרי זה שבט יהודה – כדברי רש"י על אתר (ע"פ בראשית רבה צט:י). למעשה, שיטת רש"י זו מופיעה במקום נוסף, בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק אבינו: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". ומסביר רש"י שם: "אחד העם – המיוחד בעם, זה המלך".

יוצא שתפקיד הנקמה שייכת לשבט אחד, זה שמנהיג את העם. כי על המנהיג להגן על העם ולנקום נקמתם. ושבט יהודה הוא המנהיג, שהרי עליו אומר יעקב: "יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ... לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו". אז מה עושה כאן דן? כנראה שתהיה תקופה שבה דן יקח את ההנהגה. וכפי שאומר רש"י כאן, זה קרה בתקופת שמשון, שבזמן שיהודה היו חלשים ופחדו מהפלשתים, שמשון לא פחד והושיע את ישראל.

אבל זו איננה ההקבלה היחידה בין שני השבטים. גם דן וגם יהודה נקראים אריות: "גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה" בברכת יעקב, ובברכת משה: "דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה". בהמשך, בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן מנהלים את בנין המשכן וכליו. גם בבנין המקדש ע"י שלמה. שבט דן ושבט יהודה הם שני השבטים הגדולים ביותר בשני המפקדים שנעשו במדבר. בהמשך, בישיבתם בארץ ישראל, שבט דן גובל בשבט יהודה. עירו של שמשון, צרעה, היתה משותפת לשני השבטים (יהושע טו:לג, יט:מא) – בהיותה עיר גבול. הביטוי "מדן ועד באר שבע", שתמיד מתאר את כל עם ישראל, הן שתי ערי הקצה, אחת של שבט יהודה ואחת של דן. ויש עוד הקבלות.

למעשה, יש לומר, שאלו שני שבטים עם שני תפקידים משלימים. שבט יהודה תפקידו להיות המוביל, המנהיג, "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ", "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם". ואילו שבט דן "לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם", "וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-דָן מְאַסֵּף לְכָל-הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם". בעוד שבט יהודה מוביל, שבט דן מאסף, הולך מאחור. זה כשהכל מתנהל כשורה. אבל מה קורה כששבט יהודה לא לוקח פיקוד? יבוא שבט דן ויקח את ההנהגה באופן לא רשמי. בצורה פרטיזנית של "נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר" ולא כמו לוחם העומד פנים מול פנים מול אויבו. חוצפה של מלך ללא כתר. כשהמלך לא מטפל בבעיות אז שבט דן יפרצו דרך. "פורץ גדר – ישכנו נחש" נאמר בקהלת, ורומז למלך שהוא "פורץ גדר לעשות לו דרך" (משנה סנהדרין ב:ד).

שמשון פועל על דעת עצמו. שבט יהודה חלש ולא מוביל את עמ"י מול הפלשתים, והוא יוצא למלחמת גרילה. לא מלחמה מסודרת, מערכה מול מערכה, צבא מול צבא, אלא אדם בודד שעוקץ ובורח. הוא למעשה פורץ גדר, פועל מתחת לראדר, בניגוד לדעת השלטון – כפי שאומר לו שבט יהודה: "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? וַיֹּאמֶר לָהֶם: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם".

שמשון פועל כל כך לבד, כנחש, שגם בתפילתו הוא לא רואה את עצמו נלחם עבור כל ישראל, אלא נקמתו האישית בלבד: "אֲ-דֹנָי יֱ-הֹוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱ-לֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". מומלץ לעיין ב"ישראל קדושים" של רבי צדוק הכהן מלובלין, שם הוא מרחיב מאוד על דמותו של שמשון, ששערותיו הארוכות מייצגות היטב את תפקידו.

גם שבט דן עצמו, בניגוד לשבטים אחרים, עושה מעשה שלא יעשה ומחליף נחלתו. מצד אחד, יש כאן מרד בדבר ה' שהגיע דרך הגורל. מצד שני, זה ביטוי של גבורה. הם לא הסכימו להיות תחת עול של תרבות אחרת, כמו האחרים. ועם תעוזה רבה של 600 איש בלבד כבשו עיר.

לסיכום: שבט דן הוא כח מתפרץ וחזק שלא מוכן להתפשר עם מציאות רעה. כששבט יהודה לוקח פיקוד, אז שבט דן לוקח את תכונת פריצת הגבולות ומשתמש בה לבנית המשכן והמקדש – אולי לפרוץ דרך מהחול אל הקודש. וכששבט יהודה חלש, שבט דן תופש פיקוד במקומו, כאחד שבטי ישראל. אסיים בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני, ויחי, רמז קס): "גור אריה יהודה זה משיח בן דוד שיצא משני שבטים אביו מיהודה ואמו מדן". שיבוא, במהרה בימינו.

להרחבה על ההבדלים בין שבט דן ויהודה, גם מבחינה גיאוגרפית וגם ארכיאולוגית, וההשלכות לימינו, במאמרו המופלא של נתנאל אלינסון: https://www.makorrishon.co.il/judaism/50673/

שבת שלום