לשון לימודים #8 וישלח: אסנת, בשמת וצרפת
מי שקורא לבתו "אָסְנַת", איך נכון לומר? בקמץ-רחב תחת האל"ף ושוא-נע תחת הסמ"ך (A'senath), או שמא בקמץ-קטן תחת האל"ף, ושוא-נח תחת הסמ"ך (Os'nath)? ומי שקורא לבתו "בָּשְׂמַת", איך נכון לומר? Ba'semath או Bos'math?
היות וגברת בשמת מופיעה בפרשתנו, יש חשיבות הלכתית עבור בעל הקורא לדעת כיצד לקרוא שם זה. וגם בהפטרת פרשתנו מופיע שם עם אותה הבעיה: "צָרְפַת". יש כאלה שאומרים Za'rephath ויש האומרים Zor'phath. אגב, כולם מסכימים, שאי אפשר לומר Zar'phath, עם שוא-נח תחת הרי"ש. האמת, שיש מחלוקת גדולה בין הבלשנים בנוגע ל"צרפת". עיינו כאן:
לדעתי, יש לומר Za'rephath, ובהמשך אסביר מדוע. יש שמסבירים שיש לקרוא כך מפני שבטעמי המקרא יש טעם (מונח) תחת הצד"י, ושבמילים 'בשמת' ו'אסנת' יש געיא ( ֽ ) תחת הבי"ת והאל"ף בהתאמה. ולפי הרד"ק ומסורת הדקדוק הספרדית, קמץ עם געיא יהיה תמיד רחב ולא קטן. ארחיב, ב"ה, בנושא טעון זה בפרשת אחרי-מות-קדושים. בכל אופן, הגעיא אינו ראיה. גם כי יש חולקים על הרד"ק וגם מפני שזה תלוי בגירסת הניקוד. בכתר ארם צובא, למשל, מילים אלו ללא געיא.
עוד ראיה שמביאים לצורה הנ"ל היא שהפ"ה איננה דגושה. וע"פ אחד מכללי בג"ד כפ"ת, כאשר אחת מאותיות אלו מגיעה לאחר שוא-נח – היא תקבל דגש. ולאחר שוא-נע – לא תקבל דגש. והנה כאן לפ"ה אין דגש ולכן זה מעיד שלפניה היה שוא-נע. אלא שיש יוצאים מן הכלל, כגון: רִֽצְפַ֥ת (אסתר א), מַלְכוּתֶךָ (שמואל א, כ) ועוד. כך שגם זו אינה ראיה. אז מה כן? נבין תחילה את מבנה שמות אלו ואז אביא רַאֲיָתִי.
למעשה, שלושת השמות בעלי מבנה דומה: קָטְלַת (קמץ, שוא, פתח, ת"ו). יש עוד מילים במבנה זה: צָֽפְנַ֣ת (באותו פסוק עם אָסְנַת), דָּבְרַ֖ת, מָחֲלַת (השוא הפך לחטף-פתח בגלל האות הגרונית. הרחבה בהמשך).
עוד נשים לב, שמילים אלו אינן בסמיכות אלא עומדות בפני עצמן. והן גם לא צורת סמיכות. כי בדרך כלל, כאשר מילים נקביות המסתימות באות ה"א בסמיכות למילה אחרת, הה"א הופכת לת"ו. למשל, 'מַלְכָּה' הופכת ל'מַלְכַּת-שְׁבָא', 'פַּגְרָה' ל'פַּגְרַת-קַיִץ', 'נַחֲלָה' ל'נַחֲלַת אֲבִיהֶן'. אם נשוה למילים שלנו, במקרה הזה גם בצורת המקור וגם בצורת הסמיכות תחת האות הראשונה יש פתח, בעוד שאצלנו יש קמץ. כך שהמבנה שלנו איננו מבנה של סמיכות, אלא עומד בפני עצמו. יוצא שהת"ו שרשית ואיננה נובעת מסמיכות.
רמז אחרון לעניננו הוא, שהן שמות של אנשים או מקומות (proper names) ולא סתם שמות עצם. בנוסף, לפחות ארבע מן השמות הללו מצריים: אסנת, צפנת, בשמת ומחלת. למעשה, גברת בשמת, אשתו של עשו ובתו של ישמעאל, היא היא 'מָחֲלַת' שבסוף פרשת תולדות. וכידוע, אֵם ישמעאל ממצרים, וגם אשתו: "וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כך שסביר שגם לבתו נתן שם מצרי. גם 'צרפת' מופיעה בכתובת המצרית המכונה "אנסטסי 1" כ-Tcharputa, (גרדינר קרא Sarepta, כנראה בהשפעת תרגום השבעים). ולכן יתכן שגם מילה זו מצרית. וגם זה מרמז על אופן הנכון לקריאת המילה, דהינו עם קמץ רחב ולא קטן.
אז לאחר כל הרמזים האלו, מה שמביא אותי להכריע שצריך לקרוא בקמץ רחב היא המילה 'מָחֲלַת'. מדוע? מפני השוא שתחת האות הגרונית. ארחיב יותר בפרשת אחרי-מות, אבל בקצרה, בגלל שקשה לבטא אות גרונית (אעח"ה) בשוא, הופכים את השוא לחטף (יש יוצאים מן הכלל). ולאיזה מבין שלושת החטפים (פתח, קמץ, סגול)? תלוי בתנועה שלפניו. אם לפני השוא יש סגול, אז הופך לחטף-סגול. אם חולם או קמץ-קטן, אז לחטף קמץ. ואם פתח או קמץ-רחב, אז לחטף-פתח. למעשה, החטף בא להמשיך את התנועה שלפניו, כי ככה נח לקרוא. והיות ותחת החי"ת ב'מָחֲלַת' יש חטף-פתח, זה מעיד שגם התנועה שלפניה צריכה להיות פתוחה, דהינו קמץ-רחב.
לכן, לדעתי יש לקרוא את המילים: צָֽפְנַ֣ת, אָסְנַת, דָּבְרַ֖ת, מָחֲלַת, בָּשְׂמַת, צָרְפַת, בקמץ-רחב תחת האות הראשונה ובשוא-נע תחת השניה, ולא בקמץ-קטן ובשוא-נח. ולא הגעיא ראיה ולא רָפוּת הפ"ה ראיה, כי אם החטף-פתח ראיה.
שבת שלום 
Comments
Post a Comment